העגלה שאף אחד לא רצה
ב-4 ביוני 1937 פרסם סילבן גולדמן, בעל סופרמרקטים באוקלהומה סיטי — ביניהם רשת Humpty Dumpty — מודעה בעיתון המקומי על מתקן חדש בחנויות שלו. הוא קרא לו "folding basket carrier" — נושא סלים מתקפל. הרעיון הגיע לו מכיסא מתקפל, והאב-טיפוס מ-1936 לא היה הרבה יותר מזה: זוג כיסאות כאלה זה מול זה, גלגלים מתחת, וסל במקום שבו היה אמור לשבת מישהו. מכונאי בשם ארתור קוסטד פתר את בעיית הייצור ההמוני.
ההיגיון היה פשוט. קונה שמחזיק סל ביד קונה עד שהסל כבד מדי, ואז הולך לקופה. עגלה מבטלת את המגבלה הזו. מבחינת גולדמן זו הייתה המצאה שמשרתת את שני הצדדים: הקונה סוחב פחות, החנות מוכרת יותר.
ואז אף אחד לא נגע בה
הקונים התעלמו מהעגלות. ההסברים שנשמרו בתיעוד חוזרים על עצמם: גברים חשבו שדחיפת עגלה נראית חלשה ולא גברית, ונשים אמרו שזה מזכיר עגלת תינוק. אחת מהן אמרה לגולדמן משפט שנשאר מצוטט עד היום: "דחפתי את התינוק האחרון שלי".
גולדמן לא ניסה לשכנע בשלטים. הוא שכר אנשים. דוגמנים ודוגמניות, גברים ונשים, קיבלו תשלום כדי להסתובב בחנות ולדחוף עגלות כאילו היו קונים רגילים. בכניסה הוצב מישהו שתפקידו להסביר לנכנסים מה זה הדבר הזה ואיך משתמשים בו.
זה עבד. אנשים שראו אנשים אחרים דוחפים עגלה הבינו שזה מה שעושים כאן, ולקחו עגלה בעצמם. גולדמן רשם פטנט על ההמצאה — בקשה שהוגשה במרץ 1938 ואושרה באפריל 1940 — והפך לאיש עשיר מאוד.
למה העגלות מתקפלות זו לתוך זו
העגלה של גולדמן עדיין דרשה עבודה: היא התקפלה, אבל הצוות היה צריך להרכיב ולפרק סלים. ב-1946 פתר את זה אורלה ווטסון עם דלת אחורית מתנדנדת, שאיפשרה לעגלה אחת להיכנס לתוך השנייה. זה מה שאפשר את שורות העגלות שמחכות היום בכניסה לכל סופרמרקט. אחרי מחלוקת על הזכויות, ווטסון קיבל את הפטנט ב-1949 וגולדמן קיבל רישיון בלעדי.
מה שנשאר מזה
הסיפור הזה מצוטט בדרך כלל כאנקדוטה משעשעת, אבל יש בו משהו שרלוונטי לכל כלי קנייה חדש: ההמצאה עצמה הייתה טובה מהיום הראשון, ובכל זאת היא לא עבדה עד שמישהו הראה לאנשים איך זה נראה. לא חסר מידע — חסרה הרגלה.
גם היום, הדבר שמשנה כמה אתם משלמים בסופר הוא לא הידיעה שיש הבדלי מחירים. את זה כולם יודעים. מה שמשנה הוא ההרגל לבדוק בפועל, בתוך החנות, לפני ששמים את המוצר בעגלה — באותה עגלה שלפני כמעט תשעים שנה אף אחד לא רצה לגעת בה.